In the winter of 5733, an unstable man who wanted to convert to Christianity barged into the Rebbe’s room. The Rebbe took the time to talk to him, and even begged him to stay for the Rebbe’s birthday.
Reb Shlomo Zarchi relates:
During the winter of 5733 (1973), an erratic individual found his way to 770. This person, who was obviously suffering mentally, would spend many hours in the zal of the yeshiva bochurim.
Once, during a yechidus night, this person barged into the Rebbe’s room uninvited. The mazkir immediately tried removing him, but the Rebbe stopped the mazkir, and spent some time with him.
At some point this fellow decided to convert to Christianity r”l. The Rebbe sat with him for a while and invested energy to convince him not to do it. At the Parshas Para farbrengen, the Rebbe related the story of the Mezritcher Maggid who stopped a disciple from converting by saying a Torah on the posuk “Nefesh ki sechta.” As the Rebbe said the story, the Rebbe began weeping.
A while later, he informed the Rebbe that he would be leaving to accomplish his plans r”l, and thanked the Rebbe for all his help…
But the Rebbe didn’t give up. In a handwritten note the Rebbe beseeched him to stay in 770 and spent the yomim tovim with him as well as his own birthday.
Eventually he indeed dropped his plans.
(As heard from Reb Shlomo Zarchi; Igros Kodesh, Vol. 28, p. 18)
This is very inaccurate.
Based on a true story.
היה בחור צעיר מדרום אפריקה בשם שמואל, שנתפס ל”ע לרעיונות של הנצרות והתחיל גם להיות פעיל בזה ולנסות לשכנע אחרים. הרב מענדל ליפסקר השליח ביוהנסבורג שהכירו דיבר על ליבו ושכנע אותו לנסוע ללמוד קצת ב-770.
הבחור הגיע ל-770 בחורף תשל”ג, והרב ליפסקר ביקש ממני שאלמד איתו, ואכן במשך תקופה הייתי לומד איתו כל יום. למרות כל הלימוד והשיחות הארוכות שהיו לי איתו היה קשה להזיז אותו מהרעיונות שלו. הרב חדקוב היה מידי פעם מתענין אצלי מה קורה איתו, וכן אני מצידי הייתי מדווח לרבי על הלימוד והשיחות איתו. הוא זכה גם להיות ביחידות אצל הרבי במשך כ-20 דקות! (ביקשתי ממנו שיספר לי מה דיבר איתו הרבי, אך הוא לא היה מוכן לספר). באותו זמן עלתה הצעה שיסע למוסד של ר’ מאיר אבוחצירא בבינגמטון (אפ-סטייט ניו-יורק) לבחורים מקורבים.
ר’ מאיר היה מוכן לקבל אותו בתנאי שאני אסע יחד איתו. שאלתי על כך את הרבי, וענה שאסע איתו. ואכן נסענו למוסד של ר’ מאיר, והייתי איתו שם במשך שבוע ימים. לפני שבת אני חזרתי ל-770, והוא נשאר שם. בסביבות פורים הוא החליט שהוא לא יכול להישאר יותר בגלל שזה לא מסתדר לו עם דעותיו הכוזבות. הוא כתב מכתב לרבי בו הוא מודה לרבי על יחסו, אבל הוא מרגיש שלא יכול להישאר. בי”ז אדר ב’, הוא קיבל תשובה למכתבו (התשובה נדפסה באג”ק חלק כח) ובה כתב לו הרבי: וישאר כאן עכ”פ עד לאחרי תשרי הבע”ל – באופן שנוכל לחוג ביחד את כל הג’ רגלים (וכן יום הולדתי) – כולל שמחת תורה, וינצל הזמן ללימוד התורה ועיון בה בחיות ועד שיוכל להחיות גם אחרים, והשם יצליחו כי זהו רצון ה’.
לר’ מאיר אבוחצירא היה גם בית בפלטבוש, וגם שם לפעמים היה מלמד מקורבים, ובשבת פרשת פרה ערך שם ר’ מאיר שבת והביא יחד עמו מבינגסטון את הבחור הנ”ל, ובשבת בצהריים הם באו ברגל מפלטבוש ל-770 כדי להיות בהתוועדות של הרבי.
מכיון שהם נכנסו לאחר שהתחילה ההתוועדות כבר לא היה לו מקום והם נאלצו לטפס על השולחנות למצוא מקום, באופן שגרם לרבי להסתכל עליו, היה זה באמצע שניגנו ניגון, והיה ניכר שהרבי שם לב אליהם.
בשיחה שדיבר הרבי מיד לאחר מכן, הרבי דיבר (בהמשך למה שדובר בפרשיות שקלים וזכור) שבכל יהודי יש את כח המס”נ שצריך לעוררו (וזה המטבע של אש שהראה הקב”ה למשה), ומצד בחי’ זו, יהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלוקות, וגם כאשר נראה שהיהודי זקוק לכפי’ בכדי לקיים רצון ה’ (כמו בדוגמה מחצית השקל) הנה זהו רק בחיצוניות, כי בפנימיות נפשו הוא רוצה תמיד לקיים רצון ה’, וכן הזכיר מה שמובא בזהר על הפסוק “נפש כי תחטא” – תווהא, לשון תמיהה איך שייך שנפש תחטא, כי מצד הנשמה רצונו של היהודי הוא להיות דבוק בה’, משיחות אלו שנאמרו בשבתות – שקלים, זכור ופרה – יצא לאחר מכן הליקוט לפרשת כי תשא שנדפס בלקו”ש חלק טז].
תוך כדי הדברים הזכיר הרבי את הסיפור על אדמו”ר הזקן, שהיה בזמנו אברך שרצה להשתמד, ואדמו”ר הזקן סיפר שאותו דבר היה אצל רבו המגיד ממזריטש שנודע לו על אברך שרצה להשתמר והמגיד דיבר על הזוהר הנ”ל על הפסוק “נפש כי תחטא”, וביקש שמנין אברכים יאמרו תהילים כל הלילה, ולפנות בוקר הוא חזר לבית מדרשו של המגיד, וכשאדמו”ר הזקן סיפר זאת, גם הוא אמר הורה על הפסוק “נפש כי תחטא – הווהא, וגם אמרו תהילים כל הלילה ולפנות בוקר האברך הזו, בדיוק כמו שאירע אצל המגיד.
במוצאי שבת, דיברנו הבחורים בינינו שמא גם כאן כוונת הרבי שיאמרו תהילים במנין כל הלילה, אבל בפועל לא עשינו זאת. בינתיים, כמה ימים אחרי שבת הבחור הנ”ל נסע ונעלם, וכשראינו שלא חזר, חשבנו שאולי טעינו והחלטנו כן לומר תהילים. ואכן לילה אחד התקבצנו מנין בחורים בגן עדן התחתון (אחרי שהרבי כבר חזר הביתה), ואמרנו תהילים מחצות הלילה עד עמוד השחר. סיימנו פעמיים את כל התהילים. היתה לנו תקווה שהבחור יחזור, אבל בפועל מאז ועד היום הזה לא שמענו ממנו, לא כאן ולא בדרום אפריקה.