נראה מדברי כ”ק אדה”ז בסדר ברה”נ (א,יד-טו) שבנידון דדן (שבשעה שבירך מעין שלוש על הלאקשען לא כִיוֵן כלל על הלחם, דהא לא נזכר עד לאח”כ שהיה לו לברך בהמ”ז), שהדין הוא שצריך לברך בהמ”ז. דזלה”ק: אֲבָל אִם אָכַל עֲנָבִים אוֹ צִמּוּקִים וְשָׁתָה יַיִן וּבֵרַךְ “עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן” – נִפְטְרוּ מִבִּרְכַּת “עַל הָעֵץ”, לְפִי שֶׁ[גַּ]ם הֵם “פְּרִי הַגֶּפֶן”. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁנִּתְכַּוֵּן לְפָטְרָם, אֲבָל בִּסְתָם אֵינוֹ פּוֹטְרָם, הוֹאִיל וּבִרְכָתָם הַמְיֻחֶדֶת לָהֶם אֵינָהּ “פְּרִי הַגֶּפֶן” אֶלָּא “פְּרִי הָעֵץ”.
והלא דברים ק”ו, אם בברכת מעין ג’ של יין יפטור הענבים (שהם עצמם פרי הגפן) בדיעבד, אך ורק (בתנאי) כְּשֶׁנִּתְכַּוֵּן לפטרם, עאכו”כ ברכת מעין ג’ על לחם (אפילו את”ל שמהני בדיעבד) צריך כוונה לפטרו, ובסתם אינו פוטרו.

וכן יש ללמוד מהלכה י”ז “וְכֵן חֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן שֶׁאֲכָלָן לִפְנֵי הַסְּעוּדָה נִפְטְרוּ בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן בְּדִיעֲבַד. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אִם נִזְכַּר קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן צָרִיךְ לְבָרֵךְ תְּחִלָּה “עַל הַמִּחְיָה” קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן”, ואין חוששים במה שמברך על המחיה (באמצע הסעודה) קודם בהמ”ז, ולא הפסיד מלברך בהמ”ז לאחר הסעודה. והיינו משום שכוונתו היא רק על החמשת מיני דגן ולא על הלחם.

ב. מה שאמרו באם בירך (בכוונה) על המחי’ במקום ברהמ”ז, ראה באגרות קודש כ”ק אדמו”ר נ”ע (ח”ד מכתב תשפ”ה), וזלה”ק: “במה ששואל בענין ברכת המזון, מובא בס’ לקוטי מאיר ובס’ ברכת יעקב מעיקרי הד”ט ס”ט סעל”ו ומשו”ת תשורת שי אות תקע”א שאם בירך על המחי’ במקום ברהמ”ז לא יצא וצריך לברך ברכת המזון. ואין ספרים הנ”ל תחת ידי, אבל, כנראה, טעמם מפני שאין בה ברית ותורה וראה שו”ע או”ח סקפ”ז”.

ג. עוד אמרו: בשוע”ר סי’ קסח ס”ח מבואר ההבדל לענין ברכה ראשונה ואחרונה שבין לחם גמור למיני לחם שאין הדרך לקבוע סעודה עליהם. ומבאר שמן התורה די בברכה מעין ג’ גם ללחם גמור. ובקו”א (סק”א) מקשה על המג”א, שבסי’ קצא כתב שמן התורה אין צריך לברך ג’ ברכות, ולכן היה ביד חכמים להקל לפועלים שיקצרו ויברכו הברכות הב’ והג’ יחד. ואילו בסימן קסח כתב המג”א שהחשש למי שלא בירך ג’ ברכות ובירך מעין ג’, דהוי ספיקא דאורייתא. עכ”ל.
כ”ק אדה”ז אינו מקשה על המג”א, הוא מבאר שמ”ש בפנים שמן התורה היה די בברכה אחת מעין ג’, מקורו הוא מדברי המג”א בסי’ קצ”א ולא כמו שנראה מדבריו כאן. וקצת ראי’ שאינו מקשה שהרי לא כתב “וצ”ע” וכדומה אחר דבריו.

וממשיך: ובסוף הדיבור כתוב שם בסוגריים: “ולפי הטעם שנתבאר בסידור אתי שפיר טפי”. בהערת המו”ל מציין על כך לסדר ברכת הנהנין ריש פ”ב,
שלפי הנאמר שם י”ל שמנין הברכות הוא מן התורה. ובאמת כן כתוב כבר בהגהות שו”ע אדה”ז בסי’ קצא שלפי הסדור י”ל דמנין ברכות הוא מן התורה. עכ”ל.
לאחר המחילה יש כאן כמה “תמיהות”, א) מ”ש “שלפי הנאמר שם י”ל שמנין הברכות הוא מן התורה”, לא כתבו ככה ולא רמזו לזה כלל. מה שכתבו הוא שבריש פ”ב כתב כ”ק “בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מִן הַתּוֹרָה אֵינָהּ אֶלָּא כְּשֶׁאָכַל פַּת כְּדֵי שְׂבִיעָה… וַחֲכָמִים תִּקְּנוּ לְבָרֵךְ אֲפִלּוּ עַל כַּזַּיִת. וְלֹא תִּקְּנוּ אֶלָּא בְּלֶחֶם שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עָלָיו, אֲבָל מִינֵי לְחָמִים שֶׁיִּתְבָּאֵר שֶׁאֵין רְגִילִין לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם “הַמּוֹצִיא” וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, אֶלָּא לִפְנֵיהֶם “בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת” וּלְאַחֲרֵיהֶם “מֵעֵין ג'”, אֶלָּא אִם כֵּן אוֹכֵל מֵהֶם כְּשִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה.

והביאור בזה (במ”ש “ולפי הטעם שנתבאר בסידור אתי שפיר טפי”) לפי שהטעם שכתב בשו”ע הוא תלוי בפלוגתא האם מנין הג’ ברכות הוא מדאורייתא או לא, (שאם מנין ג’ ברכות הוא דאורייתא, אין כאן תירוץ למה חילקו בין לחם לשאר ‘מזונות’, כשאכל פחות משיעור קביעת סעודה,) משא”כ לפי הסדור אף לפי שיטתם טעם החילוק הוא שלא רצו חכמים לתקן בהמ”ז (פחות משיעור קביעת סעודה) רק בלחם (משום החשיבות שיש לו).

(על פי הדברים הנ”ל נתרץ המשך דבריו:) ב) מ”ש “ובאמת כן כתוב בהגהות בסי’ קצ”א שלפי הסדור י”ל דמנין ברכות הוא מן התורה”
לא דק בדבריו, (שלא כתוב שם כלל שלפי הסדור י”ל דמנין ברכות הוא מן התורה, רק כתוב שם “[לפי] הסדור דאתי שפיר אף לפי דעת שאר פוסקים דמנין הברכות מן התורה”. (והיינו ממש כמו שכתבתי).