ולהעיר, שגם כאשר החגיגה הפומבית לרגל סיום הרמב״ם נערכת בזמן אחר (כמנהג ישראל שמאחרין זמן חגיגת הסיום “משום כבוד התורה .. ביותר הידור ברוב עם כו׳” (ס׳ תורת חיים או״ח סתקנ״א סקכ״ז)) – הרי עיקר השמחה היא ב״גמרה של תורה”, בו ביום

שיחת עשרה בטבת ה’תשמ”ט (התועדויות ע’ 142-3)

ח. וכאן המקום והזמן לערוך סיום על הרמב״ם – ספרו העיקרי שכתבו
בלשון הקודש, “מקבץ לתורה שבעל פה כולה”; “בלשון ברורה ודרך קצרה”
(כמ״ש בהקדמתו לחיבורו), ולכן קראו “משנה תורה”, “משנה” לתושב״כ (תורת
משה – “ממשה עד משה לא קם כמשה”), שמזה מובן, שהסיום ד״משנה
תורה” קשור גם עם הסיום דחמשה חומשי תורה – “היד החזקה גו׳ אשר עשה
משה לעיני כל ישראל”.
ובודאי יעשו אח״כ גם את הסיום הגדול ——–(נוסף על הסיום בו ביום, בזמנו,
כדי שלא לדחות ענין של תורה) ————“ברוב עם הדרת מלך” – במוצאי עשרה
בטבת, או במשך הימים שלאח״ז, כפי שכבר קבעו לערוך סיומי הרמב״ם הן בעיר
זו, “קרית מלך רב” דנשיא דורנו, והן בכו״כ עיירות ומושבים, ועאכו״כ בארצנו
הקדושה, ובודאי יוסיפו ויקבעו לערוך סיומי הרמב״ם במקגמות נוספים, ובפרט
שהסיום במקום אחד מעורר ומזרז גם בנוגע לשאר המקומות.
וכן יעשו סעודה ושמחה לגמרה של תורה, עד לשמחה באופן ד״ופרצת—–”
– כפי שהכריזו כבר אודות הסעודה שיעשו בביהכ״נ וביהמ״ד של כ״ק מו״ח
אדמו״ר נשיא דורנו —– לאחרי תפלת ערבית (לאחרי המנוחה מהתענית כדי שיוכלו
להתוועד ביתר שטורעם, ובאופן שיומשך ויחדור בכל השנה כולה).
וההחלטה בזה מוסיפה עוד יותר בזריזותו של הקב״ה שאינו ממתין לכל
ענינים אלו, אלא מקדים (כמ״ש “מי הקדימני ואשלם”) להביא את הגאולה
האמיתית והשלימה,

והמעיין יבחר

שיחת ש”פ לך לך ה’תנש”א (התועדויות ע’ 267 הערה 10)
שיחת עשרה בטבת ה’תשמ”ט (התועדויות ע’ 142-3)

מקור?